כדאי לשופטים לעיין בבג"צ 130/68, איסר הראל נ. מדינת ישראל, בו העדיף הנשיא אגרנט ז"ל את ביטחון המדינה על חופש הביטוי.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
עקרון זכות הציבור לדעת וחופש המידע - לא יפגעו אם הפרוטוקולים יפורסמו אחרי מסקנות הביניים. ההיפך הוא הנכון, פרסום מוקדם יכול לייתר את המסקנות, לעוות אותם, לפגוע בעדים ובתוכן המסקנות. כמו כן, יש בהחלטת בג"צ משום פגיעה בכבודם, מעמדם ושיקול דעתם של חברי הועדה, שלא לדבר על כבודם ומעמדם של העדים שהופיעו בפניה.
הפרוטוקולים של ועדת וינוגרד, הפכו לסלע מחלוקת בין הועדה לבג"צ. אמנם הוועדה התחייבה לפרסם את הפרוטוקולים (למעט החלקים החסויים מבחינה ביטחונית), לפני מסקנות הביניים, אבל במהלך הכנת המסקנות ולאחר פרסום שלושה פרוטוקולים של עדים, ביניהם עדותו של השר שמעון פרס, הבינו חברי הוועדה, שפרסום חלקים של עדויות לפני מסקנות הביניים - עלול לא רק לגרום למבוכה, אי נוחות לעדים, אלא גם לעוות את עדויותיהם, אשר ניתן להוציאם מהקשרם הכללי והאווירה שבהם נמסרו, וכך יכול להיגרם נזק, למטרות הוועדה ולהוצאת מסקנות לא נכונות ע"י גורמי פנים וגורמי חוץ. הדוגמא הטובה ביותר - שימוש בעדותו של שמעון פרס, אשר טען בוועדה, שהוא למעשה התנגד לפעולה צבאית נרחבת, ע"י חסאן נסראללה לשימושו הציני ולמטרותיו הפוליטיות, כהוכחה לכישלון צה"ל במלחמת לבנון 2.
בג"צ בהחלטתו הראשונית, על פרסום הפרוטוקול לא שקל עד הסוף את ההשלכות של הפסק שלו, ונתן, לדעתי, משקל יתר, לא מאוזן, לשיקולים של שקיפות, זכות הציבור לדעת, לבין ביטחון המדינה, סודותיה וקשרי החוץ שלה. בג"צ, לא איזן נכונה בין הזכויות הבסיסיות והחשובות האלה, במדינה דמוקרטית, לבין התקופה והזמן שבו נמצאת המדינה, במלחמתה עם אויביה, שמסביב וכפי שעולה מפרשת בשארה, טיבי והח"כים הערביים, גם כסכנה מבפנים.
למותר לציין, חופש הביטוי, שקיפות, זכות הציבור לדעת, הם עקרונות יסוד, עקרונות על, בכל חברה דמוקרטית ואנו מצווים לא רק לשמור עליהם, אלא אסור לוותר עליהם.
אבל לכל דבר עת - ולכל עקרון ויהיה היפה הערכי והאוניברסאלי ביותר, גבולות ועקרונות שאסור לחצות אותם. במיוחד יש לאזנם, במדינה דמוקרטית שנאבקת על קיומה, ביטחונה ושרידותה בים של אויבים ושונאי ישראל המבקשים את נפשה.
לכן, כשבא בג"צ להחליט על פרסום עדויות רגישות חשובות ובעלות השלכות ביטחוניות פוליטיות ובינלאומיות - גם אם הם עברו צנזורה, יש לעשות זאת ברגישות ובהתחשבות גם במעמד חברי הועדה, בהיקף החומרים שנתגלו ובעובדה שחברי הועדה, נבחרי ציבור, משפט וצה"ל, מבינים גם הם בענייני ביטחון ודמוקרטיה, לא פחות משופטי בג"צ.
אחד מענקי המשפט בישראל הנשיא אגרנט ז"ל, הוא שביסס את נושא חופש הביטוי במשפט הישראלי בפסק הדין התקדימי והיסטורי בבג"צ 73/53 קול העם נגד שר הפנים.
אותו שופט, הנשיא אגרנט בבג"צ 130/68 איסר הראל נ' מדינת ישראל - העדיף את שיקולי הביטחון על פני חופש הביטוי ואסר על פרסום הספר, שהיו בו קטעים ביטחוניים וקטעים שעלולים היו לפגוע בקשרי החוץ של ישראל.
הספר, אמנם פורסם כמה שנים מאוחר יותר באישור הממשלה, אבל פסק הדין עצמו אושר לפרסום רק בשנת 2005. מתוך פסק הדין ופסקי דין נוספים של אגרנט, לרבות וועדת אגרנט הידועה על מלחמת יום הכיפורים, ניתן ללמוד שדעתו היתה, ששיקולי ביטחון לא רק שלפעמים עדיפים על חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, אלא שיש מקרים שבהם אינם כפופים לביקורת שיפוטית.
זכות הציבור לדעת - הוא ללא ספק עקרון על וחשוב, כנאמר לעיל, אבל לא תמיד הציבור צריך לדעת הכל ומיד ויש להשאיר זאת לשיקול דעת, הממשלה, הכנסת, והוועדה שמונתה מטעמם.
צא ולמד - מה היתה עמדתו של בג"צ, אם במקום וועדת וינוגרד היתה מתמנית ועדה ממלכתית בראשות הנשיא ברק או שופט עליון אחר, והיא היתה נוקטת באותה עמדה של וינוגרד, מה היה מחליט בג"צ - לשיפוטכם. או אפשרות נוספת הנשיאה ביניש - ממנה ועדה ממלכתית בראשות וינוגרד באותו הרכב, מעניין מה היתה מחליטה אז?
ונושא אחר, שהוא נגזר מזכות הציבור לדעת, הוא נושא "ההדלפות" - ובמיוחד המקרה של הפרקליטה גב' גלאט-ברקוביץ, בפרשת חיקור הדין של ראש הממשלה שרון - זמן קצר לפני הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה הבאה.
הטענות שהושמעו ע"י פרשנים למיניהם, כי בהדלפה הספציפית או הדלפות דומות, מדובר בחופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת - לא רק שלא נכונה ומסוכנת לדמוקרטיה ושלטון החוק - היא גם מגוחכת עניינית ואין לה שום הצדק לא מוסרי לא אתי ולא ענייני, שהרי כל "הדלפה" - יש לה מטרה, בעיקר לשרת את המדליף - ובמקרים מועטים גם החברה והציבור.
אמנם נכון, ש"הדלפות" הם דלק באוקטן גבוה שמניע את העיתונות והרבה פרשיות של שחיטות, שוחד ומנהל לא תקין - החלו מהדלפות ומאידך מהלכים פוליטיים שנקטעו שובשו כולל מהלכים שבוטלו שהיו בהם סכנה ממשית לביטחון המדינה או מדיניות החוץ שלה עקב גילויים בתקשורת בטרם זמנם.
יצויין, כי בעצם כל "הדלפה" - היא הפרת אמונים לחברה ולמסגרת, בה אתה עובד ומתפקד ולחברים לממונים שסומכים עליך ומחכים לעזרה והדדיות בביצוע תפקידיהם. מבחינה זו כל "הדלפה" היא עבירה שדרגת החומרה שלה והחרפה שבה נגזרים מחומרת המעשה שהרי בידי הפרקליטים, במקרה זה, עוברים יום יום מסמכים מעניינים או "סודיים" - ושחרורם לעיתונות תמוטט את המערכת ואמון הציבור בה. אך מאחר ואינני נאיבי או תמים במיוחד, ידוע לי ש"הדלפות" היו ישנם ויהיו גם בעתיד.
ובאשר להדלפות, המשטרה וגופי החקירה האחרים במדינה עושים זאת חדשות לבקרים ודי אם נזכור את פרשת בראון - חברון, חקירת נתניהו בפרשת עמדי והמתנות, צחי הנגבי, אריה דרעי, פרשת מעריב, חקירת הנשיא קצב, הירשנזון ואחרים.
גם הפרקליטות ומערכת המשפט סובלים מהנגיף הזה - ולכן חשוב שהיועץ בהחלטה אמיצה יתרום לבלימת "נגיף ההדלפות" במיוחד בתקופה של תקשורת רב קווית, אינטרנט ועיתונאי חו"ל שדרכם עוקפים את סעיפי החוק בארץ.
שמירה על שלטון חוק - היא שמירה על עקרונות, על מסגרות על אמון וחברות - ומי שקשה לו - שיפרוש.
ובאשר לוינוגרד - יש לתת לוועדה קרדיט ולאפשר לה פרסום הדו"ח לאחר מסקנות הביניים, וזכות הציבור לדעת, לא תפגע אם נדע העובדות שלב אחד מאוחר יותר מהוועדה, או שבג"צ ייקח את כל החומר ויחליט מה עלינו לדעת, גם זאת אפשרות.
והערה לסיום:
להזכיר נשכחות מן העבר הלא רחוק, זה אותו בג"צ שלא פסל את רשימת בשארה לכנסת, למרות שוועדת הבחירות המרכזית פסלה אותו, ועכשיו הוא נחקר בעבירות ביטחון חמורות. אבל את רשימת כהנא-חי - מיהרו בזמנו לפסול ובצדק, אז איפה האיזון?
ונקודה למחשבה - הנשיאה ביניש, מתנגדת נמרצות לפרסום הפרוטוקולים של הועדה למינוי שופטים, מנימוקים של פגיעה במועמדים שלא יבחרו או באלה שיבחרו - אז מי צודק?
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
